הרב ישראל היה ידוע בקהילתו כרב צדיק ומכובד. הוא היה איש משפחה, נשוי מזה שנים רבות ואב לחמישה ילדים. דרשותיו בבית הכנסת משכו רבים מהקהילה, שהעריכו את חוכמתו והנהגתו. הוא היה איש שמירת המצוות, שעמל יומם ולילה על לימוד תורה והדרכת אחרים בדרכם הרוחנית.
יום אחד, לאחר תפילת שחרית, הגיע לבית הכנסת תלמידה חדשה לבית המדרש לנשים, ימימה, בת 19 בלבד. היא הייתה נערה חכמה ומעמיקה, בעלת יראת שמיים ושאלות נוקבות בענייני הלכה ותורה. בתמימותה, היא התקרבה לרב ושאלה אותו שאלות שגרמו לו לעצור ולחשוב. הוא התרשם מאוד מעומק מחשבותיה ומהרצון שלה להבין את השורשים של התורה.
במהלך השבועות הבאים, הם נפגשו לעיתים קרובות, תמיד במסגרת בית המדרש. השיחות ביניהם גלשו מהלכות יומיומיות לנושאים פילוסופיים ותורניים עמוקים. בכל פעם שהוא דיבר איתה, הוא הרגיש מין חיבור שאינו יכול להסביר, אך ניסה להדחיק את תחושותיו כיוון שידע שהדבר אסור עליו. הוא היה אדם נשוי ומכובד, והיא הייתה צעירה שאך החלה את דרכה בעולם.
אבל עם הזמן, הרגשות הפכו לבלתי נמנעים. הוא התפעל לא רק מחוכמתה אלא גם מרוחניותה ותמימותה. ימימה, מצדה, חשה שעם הרב היא מוצאת מישהו שמבין אותה באמת ומקשיב לה בדרך שאין לה עם אחרים.
ערב אחד, כשפנו יחד לצאת מבית המדרש לאחר שיעור תורני, הם עמדו לבד ברחוב השקט. ברגע של שתיקה מביכה, ימימה פנתה אליו ואמרה: "אני מרגישה חיבור מיוחד בינינו. אני יודעת שזה לא נכון, אבל איני יכולה להכחיש את הרגשות שלי."
הרב ישראל הביט בה, מבולבל בין תחושת חובתו לקהילה ולמשפחתו, לבין תחושת הלב שלא ידע כיצד לדכא. "גם אני מרגיש משהו, אבל את יודעת שזה בלתי אפשרי. אנו חיים לפי החוקים, ואיני יכול לסטות מהם."
היא הנהנה בעצב, יודעת שבכל הקשור לרב, קיים פער גדול מדי שלא יוכל להתגבר עליו.
הם המשיכו בשגרת יומם, אך אף פעם לא שכחו את הרגע ההוא. הקשר ביניהם הפך לקורקטי יותר, אך לעולם לא איבד מהעומק שהיה להם.
הרב ישראל וימימה ניסו, כל אחד בדרכו, להמשיך בחייהם כרגיל. אך כמו גחלת לוחשת מתחת לפני השטח, הקשר הרוחני והרגשי ביניהם נשאר חי. כל מפגש בבית המדרש היה מלווה במתח עדין, ברגשות שלא נאמרו ובמילים שלא יכלו להיות מבוטאות.
הקיץ הגיע, ובקהילה החלו להתארגן שיעורי קיץ מיוחדים. ימימה התבקשה להעביר שיעורים לנשים הצעירות, והרב ישראל המשיך בלימודיו ובהנחיית שיעוריו. בינתיים, הרב היה טרוד במחשבות שלא יכל להן. הוא ניסה להתרכז במשפחתו ובחובתו כרב, אך משהו בנשמתו זעק שלא יוכל להדחיק את תחושת הקרבה שהוא מרגיש כלפי ימימה.
במהלך אחד השיעורים, ימימה העבירה שיעור על מגילת שיר השירים – ספר שכולו מלא אהבה, חיפוש והכמיהה בין הדוד לרעיה. כשהיא דיברה על האהבה שבין הקודש והחול, על הכמיהה לאיחוד והתחושה של אובדן, משהו בטון שלה גרם לרב לשים לב יותר מתמיד. היה ברור שהיא לא מדברת רק על התורה, אלא גם על רגשות אישיים עמוקים.
הרב ישראל הבין שאינו יכול להמשיך להסתיר את רגשותיו לעצמו. באותו ערב, הוא נפגש עם רב אחר, רבו הוותיק, שהיה כמו מורה ורועה רוחני עבורו כל חייו. הוא פתח בפניו את לִבו: "אני מרגיש קרבה רוחנית עצומה לאחת מהתלמידות שלי, ואני יודע שזה בלתי אפשרי – גם מבחינה הלכתית וגם מבחינה אישית."
רבו הביט בו ארוכות וענה בשקט: "אהבה היא כוח חזק מאוד, אבל לפעמים עלינו להבין שהניסיונות הגדולים ביותר שלנו בחיים הם ניסיונות שאיננו מצפים להם. עליך לזכור את מחויבותך, את ערכי התורה ואת המעמד שלך כמי שמדריך אחרים. אולי רגשות אלה הופיעו כדי לנסות אותך, כדי לראות אם תוכל להתמודד עם היצר הגדול ביותר."
הדברים של הרב הישיש חדרו לליבו של ישראל. הוא הבין שעליו לקחת שליטה על חייו לפני שיאבד את הדרך. באותו שבוע, הוא החל לצמצם את המפגשים עם ימימה. הוא הפסיק לענות על שאלותיה באופן אישי וביקש ממנה להפנות את שאלותיה לרבניות אחרות. הוא ניסה להתרכז בלימוד תורה בצורה עמוקה יותר, להקדיש יותר זמן למשפחתו, ולהתרחק מהמתח שהוא חש כלפיה.
ימימה הרגישה את השינוי. היא חשה צער על הריחוק שנוצר ביניהם, אך הבינה שזה היה בלתי נמנע. היא ניסתה להתרכז בלימודיה ולחפש את הדרך שלה בעולם, בלי להסתמך על הרב ישראל כמו בעבר.
הזמן חלף, והקשר ביניהם דעך לאיטו. ימימה המשיכה את דרכה הרוחנית והתבגרה, בסופו של דבר נישאה לבחור תלמיד חכם שהוקסם מחוכמתה ומרצינותה.
הרב ישראל חזר למלא את תפקידו כרב וגדל יותר ויותר בקהילתו. אך לעולם לא שכח את ימימה ואת מה שהיא עוררה בו. זו הייתה תקופה שנגעה במעמקי נפשו, והותירה בו הבנה עמוקה יותר על טבע האדם, על האהבה, ועל הצורך במשמעת רוחנית.
שנים לאחר מכן, כשהתבונן אחורה על חייו, הוא הבין שהמפגש עם ימימה היה ניסיון שהעמיק את תובנותיו על החיים והזכיר לו את עדינות הגבול שבין קדושה ליצר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה